פסק-דין בתיק ע"פ 10712/04

השופט א' א' לוי:

1.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הרשיע את המערער, אריק ביררוב, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נגזרו למערער 48 חודשי מאסר, מחציתם בפועל ומחציתם על-תנאי.

           בכתב האישום שהוגש נגד המערער ואחר, יוסי ביטון (להלן: "ביטון") נטען, כי בתאריך 15.6.02, בשעה 03.00 לערך, יצא ביטון עם רכב בו נהג מחניה, ופגע ברכב אחר בו נהג אחד, רון יעקובוב (להלן: "רון"). כתוצאה מכך התפתח ויכוח בשאלת הגורם לתאונה, במהלכה הלם אחד מחבריו של ביטון עם אלה בראשו של רון. בעקבות כך החלה קטטה בה נטל חלק גם המערער שנסע ברכבו של ביטון, ובמהלכה הוכו רון וחברו דימיטרי קלפה (להלן: "דימיטרי") ונחבלו. ועוד נטען, כי בשלב כלשהו לפת המערער את צווארו של דימיטרי, ואז שלף ביטון "סכין פרפר" ודקר את דימיטרי פעמיים בחזהו.

           כתוצאה מהאירוע נגרמו חורים בשתי ריאותיו של דימיטרי, ולרון נגרם חתך בקרקפת.

2.        רון זיהה את המערער במסדר זיהוי בתמונות שנערך במהלך החקירה כמי שתקף אותו, והגדירו כ"הכי בריון מכולם". תיאור דומה נשמע מפיו של רון במהלך העימות שנערך בינו למערער ביום 20.6.02, לאמור: "הוא היה הדומיננטי הוא והנהג ועוד אחד שאני לא מכיר אותו".

           מנגד, הכחיש המערער בהודעותיו הראשונות את מעורבותו באותה קטטה. ברם, לאחר העימות עם רון הוא שינה את טעמו, ובהודעה ת/11 נרשם מפיו בזו הלשון:

"... זה שעשיתי עכשיו עימות [רון] אני חושב שירד מרכב אחר והבחור שנדקר יצא מהרכב שלו, רכב אחר ... אני מאשר שזה מה שהיה ואז התחיל ויכוח בין הנהג שנדקר לביני. הוא נתן לי אגרופים ואיך שחנקתי אותו יוסי [ביטון] דקר אותו."

בעמוד 2 של ההודעה תאר המערער את הכאתו של רון באלה שנלקחה ממכוניתו של ביטון, והוסיף:

"קפצתי על הנהג זה שנדקר הוא שם לי בוקס בשיניים עד עכשיו כואב לי בפה אז התאבקתי אתו הוא חזק איך שחנקתי אותו יוסי דקר אותו בחזה."

מפיו של המערער נרשם עוד: "לא קלטתי שיוסי שלף את הסכין. אני יודע שכל אחד בשכונה שלנו מסתובב עם סכין. אני לא מסתובב עם סכין. אני לא הספקתי להגיד כלום ליוסי כי לא ראיתי אותו שולף את הסכין".

           בהודעה נוספת שנרשמה מפיו של המערער באותו יום (ת/12) הוא חזר ואישר שביטון דקר את דימיטרי, אולם הפעם הוסיף: "ראיתי את יוסי ביטון מוציא סכין מהבגדים שלו, המשכתי להחזיק ולחבק את הרוסי כשהוא למטה ואז ראיתי את יוסי דוקר דקירה אחת את הרוסי בחזה, ומיד אחרי זה עוד דקירה". המערער טען כי לא הספיק להתריע בפני ביטון בעקבות שליפת הסכין, ובאשר לשאלה אם ידע שביטון נושא עמו סכין בדרך כלל, חזר המערער והשיב: "אני יודע שבשכונה כל אחד מסתובב עם סכין". להשלמת התמונה אוסיף, כי דימיטרי עצמו לא זכר את הרגע בו נדקר, אולם זכר כי לאחר שראה את אחד התוקפים חובט עם אלה על ראשו של רון, החל לנוע לעברו אדם שמחזיק "סכין פרפר". לפתע קיבל דימיטרי מכה מכסא שהושלך לעברו, והוא הטיל את הכסא בחזרה. בשלב זה האדם עם הסכין כבר היה קרוב מאד לדימיטרי אשר ניסה להתגונן, אולם הוא נשרט מהסכין, ורק לאחר זמן מה כשראה כי חולצתו ספוגה בדם, הבין כי נדקר גם בחזהו. לשאלת בית המשפט אם חשב בשלב כלשהו כי מישהו חונק אותו מאחור, השיב דימיטרי בשלילה.

3.        עינינו הרואות כי הטענה בדבר חניקתו של דימיטרי על ידי המערער עובר לדקירתו על ידי ביטון, לא נתמכת בראיה כלשהי, וכל כולה נסמכה על דבריו של המערער עצמו בהודעות ת/11 ות/12. גרסה זו של המערער שימשה גם את מנסחו של כתב האישום, אולם בהיפתח הדיון בפני הערכאה הדיונית הסתייג המערער גם ממנה. הוא טען, באמצעות בא-כוחו, כי פעל מתוך הגנה עצמית, והקטע שנרשם בהודעותיו כאילו אחז בדימיטרי שעה שביטון דקר אותו, הוא קטע שאינו משקף את האמת. לגרסתו, הוא בדה קטע זה מלבו מתוך כוונה להסיר מעליו את החשד שהטיח בו החוקר ולפיו הוא היה מעורב בדקירתו של דמיטרי, ועל כן הוא עתיד לשאת בעונש מאסר ממושך. ביחס לגרסת "החניקה" של דמיטרי העיד המערער בפני בית משפט קמא (ראו עמ' 170): "אני המצאתי את זה. זה דברים שאני המצאתי".

4.        עדותו של המערער בבית המשפט לא זכתה לאמון-יתר (ראו עמ' 23: "הנאשם הצטייר בעיני כאדם לא אמין, שלא לומר שקרן ולא חכם במיוחד"). עם זאת, טענתו לפיה מסר בהודעותיו תיאור כוזב בכל הנוגע לחניקתו של דימיטרי עובר לדקירתו, נמצאה נכונה. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי לנוכח העובדה שאותה "חניקה" אינה נזכרת כלל בעדותם של עדי התביעה הנוגעים ישירות לעניין - דימיטרי ורון, וגם לא בדבריהם של עדים אחרים שהיו אמורים להבחין בה - מיכל עזאר ותומר דימליך. לנוכח כל אלה קבע השופט המלומד של בית משפט קמא (עמ' 23 להכרעת הדין):

"משבדקתי את סבירותה והגיונה הפנימי של הודיית הנאשם, שלפיה הוא חנק את דימיטרי במהלך הדקירה, אל מול כל הראיות האחרות ונסיבות העלאתה של הודיה בחניקה, מצאתי כי ההודיה עומדת בסתירה ואינה מתיישבת עם מכלול הראיות שהובאו בפני."

בית המשפט קמא מצא עוד, כי המערער "שאינו חכם או מתוחכם במיוחד, לא הבין שבניסיונו לחלץ את עצמו מאשמת הדקירה עצמה בטענה, שהוא רק 'חנק' את דימיטרי, מסבך את עצמו בביצוע אותה עבירה ממש כמבצע בצוותא". על רקע כל אלה הוסיף בית המשפט (עמ' 25): "לאור כל האמור מסקנתי היא שהנאשם ששיקר בכל צעד ושעל במהלך חקירותיו במשטרה ובבית המשפט, שיקר גם בהודייתו בכל הקשור לחניקתו של דימיטרי בסוברו, כי שקר זה מנקה אותו מאשמת הדקירה". מסקנתו הסופית של בית המשפט קמא בסוגיית ה"חניקה" וה"דקירה" היתה שחרף הודיית המערער, אין מקום לבסס את הרשעתו עליה (עמ' 25).

5.        אולם בכך לא תם הדיון בעניינו של המערער בפני הערכאה הראשונה ולא נשלם. נקבע, כי המערער היה זה שנראה ניצב ליד ביטון ומשתתף עימו בקטטה, והוא אף ראה את "סוג הסכין ואופי הדקירות" (עמ' 27). ועל כן, אף שנתקבלה טענתו כי לא חנק את דימיטרי, ראה בו בית המשפט כמי שחלקו בפרשה היה מרכזי, ובלשון המקור: "העובדה שידע על קיומה של הסכין ברשותו של ביטון, אותה סכין שנשלפה במהלך אירוע הדקירה כאשר הנאשם צפה במעשה הדקירה של ביטון, תוך כדי אירוע התקיפה שבו היה הנאשם שותף פעיל, די בכך בכדי לבסס את אחריותו הפלילית למעשה הדקירה כמבצע בצוותא לפי סעיף 29 לחוק העונשין". ובעמ' 28 הוסיף השופט המלומד ואמר: "במקרה שלפני תקפו הנאשם וחבריו את שני המתלוננים, כאשר בשלב מסוים, נדקר דימיטרי משתי דקירות סכין בחזהו מסכין אותו אחז ביטון. הגם שהאירוע היה ספונטני ולא היה מתוכנן מראש, כל אחד מהתוקפים היה מודע למעשיו של האחר והם פעלו למטרה משותפת שעיקרה פגיעה אלימה במתלוננים."

6.        נימוקי הערעור

           המערער משיג בפנינו כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש. נטען, כי משהחליט בית המשפט שלא ליתן משקל להודאת המערער, לא נכון היה לשאוב מתוכה פרטים כלשהם ולבסס עליהם את ההכרעה בשאלות של עובדה. דברים אלה כוונו בעיקר לממצאו של בית המשפט המחוזי לפיו ידע המערער על קיומה של הסכין ברשות ביטון, והוא צפה במעשה הדקירה עצמו. בא-כוח המערער הוסיף והצביע לעניין זה על כך שמפיו של שולחו נרשם בהודעה ת/11 שהוא לא ראה את ביטון שולף סכין, וכן העלה בא-כוח המערער השערה לפיה שולחו למד על הדקירות ודרך ביצוען מפיו של חברו ביטון.

           השקפת באת-כוחה המלומדת של המשיבה לעניין ההרשעה שונה. נטען, כי משבחר בית המשפט המחוזי שלא לבסס את ממצאיו על הודעותיו של המערער בחקירתו, נכון היה לקבוע כי הוא פעל בצוותא חדא עם ביטון, ותוך צפיית האפשרות שהאחרון יעשה שימוש בסכין, ומכאן שבהרשעה לא נפל פגם.